Le texte Le vocabulaire Les révisions
Dmaye
Daf 21a
21a מַעֲשֵׂר וְאַחַר כַּךְ תְּרוּמָה נִמְצָא מַקְדִּים. תְּרוּמָה וְאַחַר כַּךְ מַעֲשֵׂר נִמְצָא אוֹ פּוֹחֵת מִמַּעְשְׂרוֹתָיו אוֹ מוֹסִיף עַל מַעְשְׂרוֹתָיו כְּהָדָא דְתַנִּי הַפּוֹחֵת מִמַּעְשְׂרוֹתָיו מַעְשְׂרוֹתָיו מְתוּקָּנִין וּפֵירוֹתָיו מְקוּלְקָלִין. הַמַּעֲדִיף עַל מַעְשְׂרוֹתָיו מַעְשְׂרוֹתָיו מְקוּלְקָלִין וּפֵירוֹתָיו מְתוּקָּנִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בְּסָמוּךְ עַל תְּנַיי בֵּית דִּין הוּא. מַהוּ תְּנַיי בֵּית דִּין. עַד מַקוֹם שֶׁהַדַּעַת טוֹעָה.
Traduction
De plus, l’ordre des prélèvements, si même c’est un sacerdote ou lévite, serait défectueux; car, si on prélevait la dîme et ensuite l’oblation sacerdotale, l’interversion serait illégale; si au contraire l’obligation précède la dîme (comme il n’est pas permis pour l’oblation de la mesurer, ni de la peser, ni de la compter), il se trouverait que l’on diminue ou que l’on augmente la part des dîmes. C’est ainsi que l’on a enseigné (209)Tossefta, 1. c.: si l’on prélève une part trop petite de dîme, cela suffit comme devoir rempli, mais pour les fruits rédimés c’est insuffisant (il est à craindre qu’il ne s’y trouve des parcelles consacrées, revenant au sacerdote sur le 100e); si l’on donne une trop grande part de dîme, il est à remarquer qu’il y a là une parcelle d’oblation, de sorte que la dîme est inapte à la consommation des lévites, mais les fruits sont régulièrement rédimés. Comment donc agir? Selon R. Yossé, on admet que le prélèvement approximatif a lieu en se basant sur les conditions prescrites par le tribunal.
Pnei Moshe non traduit
מעשר ואחר כך תרומה. כלומר ואם תאמר שהוא מפריש המעשר ללוי בתחלה חוץ מחלק תרומת מעשר שבו ואחר כך מפריש תרומת מעשר עליו אם כן מפריש התרומה גדולה גם כן אחר המעשר שהרי הוא מפריש התרומה ותרומת מעשר כאחת ונמצא מקדים הוא המעשר לתרומה גדולה ואסור להקדים כדתנן בפ''ג דתרומות תרומה ואח''כ מעשר. ואם תאמר דהא באמת אינו מפריש המעשר אלא אחר התרומה שהרי כך שנינו א' ממאה שיש כאן הרי זה בצד זה חולין טבל עד שיפריש התרומה ואח''כ אומר זה שעשיתי כו' מיהו אכתי קושיא נמצא או פוחת ממעשרותיו הוא או מוסיף הוא לפי שעכשיו כשמפריש גם התרומה כאחת הרי אינו יכול לכוין המעשר כראוי אם נוטל עשרה מן הכרי למעשר הרי מוסיף הוא שהרי פיחתו שתי סאין שנטלן לתרומה ואינו מגיע המעשר לעשרה סאין ואם יטול פחות מעשרה שמא יפחות מן השיעור הראוי למעשר וזו עיקר הקושיא דמקשה על האי דינא והא דקאמר אין יאמר וכו' אינו אלא כמו דאמר הא ודאי לא מצית אמרת וכן הא נמי לא עד דאתי לעיקר הפירכא וכן דרך הש''ס:
כהדא דתני. מסקנת הקושיא דהא תנינן בתוספתא (פ''ח) ושם היא שנויה בהפך ובטעות וגי' דהכא נכונה היא:
הפוחת ממעשרותיו. שאינו מפריש אלא תשעה או פחות:
מעשרותיו מתוקנין. מה שהפריש חל מעשר עליו:
אבל פירותיו. של הטבל מקולקלין. שלא תיקנן כראוי:
והמעדיף על מעשרותיו. שנוטל ארבעה קבין לחולין והחמישי למעשר מעשרותיו מקולקלין. לפי שטבל ומעשר מעורבין דחצי קב החמישי מעשר הוא וחציו טבל הוא ושאר פירותיו מתוקנין הן אלמא דאסור לפחות ולהוסיף על המעשר משום שהתורה נתנה בו שיעור ולא דמיא לתרומה שהתורם יכול לתרום בעין יפה או כפי מה שהוא:
אמר רבי יוסי בסמוך לתנאי ב''ד הוא. כלומר דסומך הוא על תנאי בית דין וכדמפרש מהו תנאי ב''ד ועד כמה יפריש:
עד מקום שהדעת טועה. כלומר מפריש הוא לפי האומד והדעת עד מקו' שדעתו נוטה שהוא המעש' ועד שהדעת טועה ולא בכדי שאין הדעת יכול לטעות ולומר זה יהיה שיעור המעשר:
מהו תניי בית דין. ומהו עוד תנאי בית דין:
מַהוּ תְּנַיי בֵּית דִּין. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כְּדֵי שֶׁיְּהֵא קוֹבֵעַ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן בִּצְפוֹנוֹ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי לִדְרוֹמוֹ וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר בִּצְפוֹן צְפוֹנוֹת. מַהוּ תְּנַיי בֵּית דִּין. הוּא לִכְשֶׁיִּפָּדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁבְּעוֹדֶף פָּדוּי. עַד כְדוֹן בְּיָבֵשׁ בְּלַח.
Traduction
Qu’est-ce que l’on entend par là? La mesure sera approximative (sans souci du plus ou moins), au delà de laquelle la pensée ne va guère. On entend par là, selon R. Yohanan, la fixation de la première dîme au nord, de la seconde dîme au sud, et l’oblation de la dîme à l’extrême nord (210)Cf. (Orla 2,1), commencement. Ce procédé permet d'être précis plus tard.; enfin on entend par là que le rachat de la seconde dîme, même au-delà de son prix (211)(Maaser Sheni 4,3)., est valable (il n’est guère possible d’être rigoureusement exact). On sait donc maintenant comme l’on doit s’y prendre pour des objets secs (dont il est facile de déterminer l’emplacement); mais comment faut-il s’y prendre pour des liquides? (Il n’y a pas de réponse à cette question, parce qu’il va sans dire qu’il suffit de laisser la fin, ou reste, pour les prélèvements légaux).
Pnei Moshe non traduit
כדי שיהא קובע וכו'. כלומר דאיכא עוד תקנה מתנאי בית דין שיקבע המעשר ראשון בצפונו ולהשני לדרומו ולתרומת מעשר בצפון צפוני והיינו שיקבע לראשון במקום זה ולהשני בצד אחר של הכרי ובמקום שהוקבע מעשר ראשון קובע לתרומת מעשר לחלק עשירי ממנו ונמצא שבזה אין כאן חשש שיהא מוסיף או פוחת במעשר דהא בקביעת מקום סגי לקובען עם התרומה ואחר כך כשיפריש התרומה יפריש המעשרות והתרומת מעשר לפי ערך מה שנשאר בכרי אחר שהפריש התרומה:
מהו תנאי בית דין. ומהו עוד תנאי בית דין:
לכשיפדה מעשר. שני שבעודף פדוי. כלומר ועוד מתנאי ב''ד שאם הוסיף במעשר שני בכדי שהדעת טועה ופודה אותו חל הפדיון גם על העודף. א''נ דה''ק שאם פדה להעודף בלבד חל הפדיון עליו וצריך להעלות אותן דמי העודף לירושלים ולהוציאן בקדושת מעשר שני ולא אמרינן כיון דעודף הוא לא יהא חל עליו תורת פדיון דהא יש כאן שיעור מעשר שני מלבד זה העודף דתנאי ב''ד הוא שאף העודף יש לו דין מעשר שני:
עד כדון ביבש. הא דאמרת דתנאי ב''ד הוא שיהא מפריש כאן המעשר עד בכדי שהדעת טועה עד כאן שייכא להא ביבש כלומר בדבר הבלול והוא יבש שניטל במידה הוא כגון מיני תבואה או גרוגרות יבשים שדרכן למדוד אותן במדה ואם אינו יכול לכוין המעשר סומך על תנאי ב''ד כדאמרן והכא ליכא האי חששא דלקמן שמא יעשה התרומת מעשר מן העודף והוא חולין ואסור לעשות תרומת מעשר מן החולין משום דכיון שהוא דבר הנבלל ואין אותו העודף ניכר בפ''ע והרי הוא מעורב עם המעשר הראוי אין זה כעושה תרומת מעשר מן החולין:
בלח. כלומר אלא בדבר הלח ואין דרכו למוד אותו במדה כ''א במנין והרי כאו''א ניכר בפ''ע הוא כגון תאנים הלחין בהא קשיא לן כיצד הוא עושה כדמסיק ואזיל להקושיא:
הֲוָה לֵיהּ מֵאָה תְאֵינִין חַמְשִׁין רַבְרְבִין וְחַמְשִׁין דְּקִיקִין. אִין נְסַב מִן רַבְרְבָיָא צָרִיךְ מֵיסַב תֵּשַׁע. מִן דְּקִיקָתָא צָרִיךְ מֵיסַב אַחַד עֶשְׂרֵה. נְסַב עֲשָׂרָה רַבְרְבָיָא אִית תַּמָּן חָדָא חוּלִין וְחָשׁ לוֹמַר שֶׁמָּא אוֹתָהּ חוּלִין עוֹשֶׂה אוֹתָהּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לְמָקוֹם אַחֵר. וּכְתִיב תְּרוּמַת י֨י מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְלֹא חוּלִין מִן הַמַּעֲשֵׂר. אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר כַּהֲנָא מַתְנֶה וְאוֹמֵר מַעֲשֵׂר הַזֶּה שֶׁהַפֵּירוֹת הַלָּלוּ חַייָבוֹת הֲרֵי הוּא קָבוּעַ בִּתְחִילַּת כָּל עוֹקֶץ וְעוֹקֶץ וּמְהַלֵּךְ עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ בְּכָל עֶשֶׂר מֵסַב אִית בְּהוֹן חָדָא תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְכָל שֶׁהוּא חוּלִין.
Traduction
Si quelqu’un a cent figues, dont 50 grosses et 50 petites, on prélève les parts dues, soit en prenant neuf des grosses (dont 4 pour les petites), soit onze des petites (dont 6 pour les grosses); si l’on prenait dix des grosses (ce qui serait au-delà de la mesure voulue), il s’y trouverait une petite part non due, ou profane, et il serait à craindre que cette part profane ne devienne la dîme sacerdotale pour autre chose; or, comme il est écrit: l’oblation divine sera la dîme de la dîme (Nb 18, 26) il n’est pas permis de prélever cette part sacerdotale sur la dîme au moyen du profane libéré. Comment donc faire? Voici comment on opère, dit R. Aboun bar Kahana: on exprime la condition que l’oblation de dîme due pour ces fruits soit fixée au commencement de chaque tige, et l’on continue à procéder ainsi pour tous les dix, puis on prend la dernière à titre d’oblation de la dîme, en ayant soin d’indiquer qu’une parcelle est profane (pour qu’il n’y ait pas de confusion).
Pnei Moshe non traduit
הוה לי' מאה תאנים. כגון שהיו לו ק' תאנים וחמשים מהן גדולות וחמשים קטנות:
אין יסב מן רברביא. ואם יפריש המעשר מן הגדולות היה שיעור המעשר הראוי והצריך תשע שתשע הגדולות הן שיעור הראוי למעשר לאלו המאה שיש בהן חמשים קטנות. ותשע דקאמר לדוגמא בעלמא היא וכלומר שבודאי עשרה מהגדולות יש בהן יותר מהמעשר ונאמר כאן דרך משל שהיה די בתשע:
מן דקיקתא. ואם היה נוטל המעשר מן הקטנות היה צריך ליטול אחת עשרה מפני החמשים הגדולות שיש כאן:
נסב עשרה מן רברביא. ועכשיו נטל עשרה מן הגדולות ומפני שלא היה יכול לכוין כראוי אם ליקח תשע מאלו או י''א מאלו והפריש עשרה מהגדולות והרי יש שם העשירי עודף והוא חולין והוא ניכר בפ''ע והשתא איכא חששא דחש לומר שמא אותה החולין יעשה אותה לתרומת מעשר לזה או למקום אחר וכתיב תרומת ה' מעשר מן המעשר שצריך שתהיה תרומת מעשר מן המעשר או מן הטבול למעשר אבל לא חולין מן המעשר כלומר אבל לא מן החולין המתוקנין ליקח מהן לתרומת מעשר כמו אם היה מפריש מן המעשר א''נ שלא יקח חולין ויקרא להן שם שיהו מן המעשר וממילא א''א לעשות חולין לתרומת מעשר:
א''ר בון בר כהנא. דאיכא תקנתא להאי חששא שמתנה ואומר. המעשר הזה שהפירות הללו חייבות הן הרי הוא קבוע בתחלת כל עוקץ ועוקץ כלו' שמתחיל במקצת כל אחת ואחת והולך עד שהוא מגיע בכל עשר והיינו עד שיתפשט בכולן לפי שיעורו הראוי לחלק מעשר:
מיסב אית בהון חדא תרומת מעשר וכל שהוא חולין. כלומר נמצא כשנוטל ועושה א' מהן לתרומת מעשר אין בו אלא חולין כל שהוא שהרי המעשר מגיע בכל או''א עד כל שהוא ממנו ומכיון שאין בו אלא כל שהוא חולין לא חיישינן מידי הואיל וממש רובו ככולו מעשר הוא:
Dmaye
Daf 21b
משנה: הַלּוֹקֵחַ מִן הַנַּחְתּוֹם מְעַשֵּׂר מִן הַחַמָּה עַל הַצּוֹנֶנֶת וּמִן הַצּוֹנֶנֶת עַל הַחַמָּה אֲפִילוּ מִטֻפּוֹסִים הַרְבֶּה דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. רִבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר שֶׁאֲנִי אוֹמֵר חִטִּים שֶׁל אֶמֶשׁ הָיוּ מִשֶּׁל אֶחָד וְשֶׁל הַיּוֹם הָיוּ מִשֶּׁל אַחֵר. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסֵר בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמַתִּיר בְּחַלָּה.
Traduction
Si l’on achète du pain à un boulanger (212)(Baba Metsia 56a). (auquel on ne se fie pas), on peut prélever la dîme en prenant de la pâte encore chaude (pain frais) pour celle qui est déjà froide (rassis), ou même de la froide pour celle qui est chaude (213)Comme il s'agit seulement de fruits douteux, il est permis, au besoin, de prélever sur une qualité inférieure les parts dues sur une autre partie meilleure., y eut-il plusieurs formes(tupo'') diverses. Tel est l’avis de R. Meir (214)Il admet que ces boulangers achètent tout leur blé chez le même.; R. Juda s’y oppose (lorsqu’elles ne sont pas toutes du même jour), car, dit-il, on ne peut objecter que la pâte faite la veille peut provenir de froments vendus par telle personne (digne de foi), tandis que la pâte de ce jour provient de telle autre (qui a pu ne pas prélever les parts dues) (215)On ne peut pas prendre, d'une pâte déjà affranchie, de quoi rédimer celle qui ne l'est pas.. En général, R. Simon déclare (qu’en cas de diversité de formes), il est défendu de prélever d’une pâte pour l’autre l’oblation de la dîme (100e), mais il autorise, pour la Halla, un tel revirement (il l’interdit, pour l’oblation de la dîme, par la crainte qu’il suppose que les pains aux formes diverses proviennent de différentes sources).
Pnei Moshe non traduit
מתני' הלוקח מן הנחתום. וצריך לעשר דמאי מעשר מן החמה על צוננת ומן הצוננת על החמה ואע''ג דמן הצוננת על החמה מן הרע על היפה הוא ואין תורמין ומעשרין מן הרע על היפה לכתחילה כדתנן (בסוף פ''ב דתרומות) הדמאי הקילו:
ואפי' מתפוסין הרבה. שהן מינין הרבה מהלחם בדפוסים משתנים זה מזה ולא חיישינן שמא אמש קנה הנחתום תבואה ממי שהוא מעשר והיום ממי שאינו מעשר ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב. משום דנחתום מחד גברא זבין ואע''פ שהוא עושה מדפוסים הרבה:
ר' יהודה אוסר. אפי' אם היה הכל מדפוס אחד לפי שאני אומר חטים של אמש היו משל אחד ושל היום היו משל אחר והצוננת היא משל אמש והחמה היא של היום אבל כששניהם של אמש או של היום מודה ר' יהודה דאפילו מדפוסים הרבה שרי דלא חיישינן לדפוסים שהנחתום הוא שעושה אותן והלכה כר' יהודה:
ר''ש אוסר בתרומת מעשר. ואפי' שניהם של אמש או של היום מכיון דבשני דפוסים הן אמרינן מתרי גברי זבין את התבואה ולפיכך משנה בדפוסים שיהיה לו לסימן מאיזו תבואה הוא הלחם הזה ומאיזו זה ושמא האחד מעשר והאחד אינו מעשר:
ומתיר בחלה. כלו' בחלה מודה הוא שאפילו בשל אמש בשל היום ואפי' בשני דפוסים דבהא כ''ע לא פליגי דאי נמי מתרי גברי זבין לא חיישינן שהרי אצל הנחתום מתחייב בחלה שהוא גלגל את העיסה ומותר להפריש חלה מזה על זה:
הלכה: עַד הֵכַן תַּלְמִידוֹי שֶׁל רִבִּי חִייָא בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם. הֵיךְ עֲבִידָא לָקַח מִמֶּנּוּ בִּתְחִילַּת שְׁלֹשִׁים וּבְאֶמְצַע שְׁלֹשִׁים וּבְסוֹף שְׁלֹשִׁים. רִאשׁוֹן עַל גַּבֵּי שֵׁנִי מִין אֶחָד הוּא רִאשׁוֹן עַל גַּבֵּי שְׁלִישִי שְׁנֵי מִינִין הֵן.
Traduction
Jusqu’à quelle époque admet-on l’unité d’achat, et peut-on se servir d’une de ces pâtes pour prélever les parts dues sur d’autres? —Jusqu’à trente jours, répondit un élève de R. Hija au nom de R. Josué ben Levi. Dans quels cas cela a-t-il lieu? Dans le cas où l’on aurait acheté trois fois dans l’espace d’un mois, au commencement, au milieu et à la fin. Ainsi, de la première période pour la seconde, c’est considéré comme la même espèce (et les prélèvements de l’une pour l’autre sont autorisés), mais non de la première période pour la troisième; ce sont alors deux espèces (trop séparées par les intervalles de temps).
Pnei Moshe non traduit
גמ' עד היכן. שרי ר''מ לעשר מזה על זה. עד שלשים יום. וכדמפרש ואזיל:
היך עבידא. היכי דמי הני שלשים יום. לקח ממנו בתחלת שלשים ובאמצע ובסוף. אין אומרים דמעשר משל תחלת שלשים על של סוף או איפכא אלא ראשון ע''ג שני מין אחד הוא. כצ''ל ובדפוסים ט''ס הוא:
ראשון ע''ג שלישי שני מינין הן. ואין מעשרין מראשון על השלישי ולא משל שלישי על הראשון דבזמן כזה אף ר''מ מודה דחיישינן שמא מתרי גברי זבין וא' מעשר וא' אינו מעשר:
עַד כְּדוֹן דָּבָר מְרוּבָּה הָיָה דָּבָר מְמוּעָט הֲוָה לֵיהּ עֶשֶׂר תְּאֵינִין חָמֵשׁ רַבְרְבִין וְחָמֵשׁ דְּקִיקִין. אִין יְסַב מִן רַבְרְבָתָא צָרִיךְ מֵיסַב חָדָא פָּרָא צִיבְחַר. מִן דְקִיקָתָא צָרִיךְ מֵיסַב חָדָא וְעוֹד צִיבְחַר. נְסַב חַד מִן רַבְרְבָתָא אִית תַּמָּן 21b כָּל שֶׁהוּא חוּלִין וְחָשׁ לוֹמַר שֶׁמָּא אוֹתָהּ הַחוּלִין עוֹשֶׂה תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לְמָקוֹם אַחֵר. וּכְתִיב תְּרוּמַת י֨י מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר וְלֹא חוּלִין מִן הַמַּעֲשֵׂר. אָמַר רִבִּי אַבָּא קַרְתֵּיגַנָּייָא מַתְנֶה וְאוֹמֵר הַמַּעֲשֵׂר הַזֶּה שֶׁהַפֵּירוֹת הַלָּלוּ חַייָבוֹת הֲרֵי הוּא קָבוּעַ בִּתְחִילָּת הָעוֹקֶץ וּמְסַייֵם וְאוֹמֵר לַכֹּהֵן עַד כָּאן סִייַמְתִּי.
Traduction
Telle est l’opération pour une grande quantité (dont le 100e est un entier); mais si elle est petite, on procède ainsi: en ayant dix figues, dont 5 grosses et 5 petites, on prélève ce qui est dû soit en prenant 5 grosses, moins une part, soit 5 petites et de plus une petite part; si l’on prenait une grosse entière, il s’y trouverait une petite part non due, ou profane, et il serait à craindre que cette part profane ne devienne la dîme sacerdotale pour autre chose; or, comme il est écrit: l’oblation divine sera la dîme de la dîme (ibid), il n’est pas permis de prélever cette part sacerdotale sur la dîme au moyen du profane. Comment donc faire? Voici, répondit R. Aba de Carthage: on exprime la condition que la dîme due pour ces fruits est fixée du côté de la tige de celle qui est prélevée, puis on achève par l’indication des parts dues, dont on rend compte au sacerdote en la lui présentant.
Pnei Moshe non traduit
עד כדון. עד כאן שפיר מיתרצא להא אם היה דבר מרובה שהמעשר הוא לערך עשר תאנים מן הכל וניחא הוא דכל עשר השלמות יש בהן המעשר חוץ מכלשהו שבהן ולא חשיב ובטל במיעוטו אלא אם היה דבר מועט מאי איכא למימר וכדמסיים ואזיל שאם היה לו עשר תאנים חמש מהן גדולות וחמש קטנות:
אין. אם יטול למעשר מן הגדולו' היה צריך ליטול חדא פרא ציבחר. אחת פחות דבר מועט שהאחת השלימה היא יותר משיעור המעשר ואם היה נוטל מן הקטנות היה צריך ליטול אחת שלימה ועוד דבר מועט:
נסב חד מן רברבתא. ועכשיו נטל אחת שלימה מן הגדולות ויש בה כל שהוא מן החולין וא''כ בזה יש חשש לומר אם יפריש אח''כ לתרומת מעשר והיינו חלק עשירית מן האחת ושמא אותו החולין הכל שהוא שבה עושה אותו לתרו''מ וכתיב וכו' והרי אין כאן אלא החולין הכל שהוא וזה ודאי אסור לעשותו לתרו''מ:
א''ר אבא קרתיגנייא. מצינו גם בכה''ג לתקנתא שמתנה ואומר המעשר הזה שהפירות הללו חייבות לא יהא קבוע בכל התאנה עשירית שאני נוטל אלא הרי הוא קבוע בתחלת העוקץ ומסיים עד כאן הולך המעשר לפי ערך שמתפשט המעשר בהאחת הגדולה על כל עשר תאנים הללו שיש בהן חמש קטנות:
ואומר לכהן עד כאן סיימתי. למעשר ועכשיו טול לך חלק העשירי ממקום שסיימתי לתרומת מעשר ונמצא מפריש הוא תרומת מעשר מן המעשר ולא מן החולין:
הֲרֵי הוּא בְּצַד זֶה חוּלִין טֵבֵל. וְיֹאמַר הֲרֵי הוּא בְּצַד זֶה מַעֲשֵׂר. נִמְצָא מַקְדִּים. וְיֹאמַר הֲרֵי הוּא בְּצַד זֶה תְרוּמָה. נִמְצָא אוֹ פוֹחֵת עַל הַתְּרוּמָה אוֹ מוֹסִיף עַל הַתְּרוּמָה. מִתּוֹךְ שֶׁהוּא אוֹמֵר הֲרֵי הוּא בְּצַד זֶה חוּלִין טֵבֵל אוֹ פוֹחֵת עַל הַתְּרוּמָה אוֹ מוֹסִיף עַל הַתְּרוּמָה אֵין בְּכַךְ כְּלוּם.
Traduction
De ce côté déterminé sera la parcelle profane'', dit la barayeta citée. Or, si l’on indiquait au préalable la dîme, l’intervention (pour l’oblation) serait illégale; si, au contraire, l’oblation précédait, on serait exposé, (faute d’une mesure précise), à donner trop ou trop peu; tandis qu’en déclarant qu’il reste un emplacement pour la partie restée profane, il importe peu que l’on diminue ou que l’on augmente la part due de l’oblation (elle est compensée d’autre part, et n’est pas exposée à être consommée indûment, puisque le sacerdote est prévenu par la déclaration).
Pnei Moshe non traduit
הרי. אמר מר ה''ה בצד זה חולין טבל ומפרש טעמא מאי שהצריכו לכך ויאמר מיד ה''ה בצד זה מעשר וקאמר דא''א שאם יאמר כך נמצא מקדים מעשר לתרומה גדולה ואסור להקדים כדפרישית לעיל:
ויאמר ה''ה בצד זה תרומה. וא''כ יפריש מיד התרומה גדולה בתחלה ויאמר על מה שהוא ראוי לתרומה הרי הוא בצד זה הנשאר מחלק שלקחתי תרומה גדולה:
נמצא או פוחת על התרומה. או מוסיף על התרומה. האי תרומה דנקט הכא אי אפשר לפרשו על תרומה גדולה דמה בכך אם פוחת או מוסיף הוא הרי אין לתרומה שיעור וחכמים שאמרו הכל לפי שהוא אדם אם עין יפה או עין רעה או בינונית ובהדיא תנינן (בפ''ד דתרומות) דמותר להרבות בתרומה ועוד מאי חששא דפוחת או מוסיף אית בה כשמפרישה בתחלה ואומר כל מה שהוא ראוי לשיעור תרומה מן הכרי הזה יהא לתרומה בצד זה ועל כרחך דעל תרומת מעשר קאי והכי פירושא שאם יפריש מיד בתחלה לתרומה גדולה נמצא או פוחת על התרומה של מעשר או מוסיף עליה שהרי כשקובע או מפריש לשיעור תרומה גדולה שוב אינו יכול לומר אחד ממאה שיש כאן הרי זה בצד זה מעשר והשאר וכו' וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו לפי שנפחת הכרי מכדי שיעור תרומה גדולה וצריך הוא שישער באומד לתרו''מ ואין תרו''מ ניטל באומד ובמחשבה שהתורה קבעה בו שיעור ואע''ג דאמרינן לעיל שהוא סומך על תנאי ב''ד עד בכדי שהדעת טועה היינו למעשר דשפיר איכא למימר ביה תנאי ב''ד ומצד הפקר ב''ד הפקר הואיל ואין בו איסור לזרים וכדשנינן לעיל אבל בתרומת מעשר דיש בה עון מיתה לזרים ודאי לא שייך ביה הפקר ב''ד אם פיחת מכשיעור או אם הוסיף הרי קרא שם לתרומת מעשר לפיכך הוא צריך שיאמר בתחלה א' ממאה שיש כאן הר''ז בצד זה חולין טבל ומטעמא דאמרן לעיל שלא יקדימו לתרומה ומ''מ האחד ממאה שאמר יהיה אח''כ לתרומת מעשר אחר הפרשת תרומה גדולה והקביעות מעשר הסמוך לו כדתנינן:
מתוך שהוא אומר וכו'. סיומא דמילתא היא כדאמרן כלומר מה שאין כן עכשיו מתוך שהוא אומר בתחלה אחד ממאה שיש כאן הרי זה בצד זה חולין טבל שוב לא איכפת לן או פוחת מן התרומה או מוסיף על התרומה והיינו תרומה גדולה שאומר והשאר תרומה על הכל והרי נפחת השיעור א' ממאה חולין טבל שאמר ונמצא עכשיו א''א לכוין התרומה גדולה אלא או פוחת או מוסיף עליה אבל אין בכך כלום שהתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה והכל לפי מה שהוא אדם:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source